אי-ציות ודמוקרטיה.

בשבוע שעבר זכינו לקרוא את סטטוסה של חברת הכנסת מירי רגב, שאמר ש-"השמאל צריך לזכור שדמוקרטיה זה לא אנרכיה".

זה עצוב לי שאנשים חושבים שדמוקרטיה משמעה ציות עיוור. למעשה, דמוקרטיה היא בדיוק ההפך מציות עיוור. דמוקרטיה היא אי-ציות, ואי-ציות הוא דמוקרטיה.

אי-ציות ודמוקרטיה

המערכת הדמוקרטית נשענת על מוכנותם של אזרחים להאבק במרחב הציבורי על דמותה של החברה, ועל נכונותם לפעול בדרכים אלימות. רק האיום הזה באלימות מבטיח את הפתרון בדרכי שלום; העובדה שאנחנו מוכנים לפעול באלימות אם יש בזה צורך מכריחה את השלטון ואת המערכות להגיע לפשרה.

מכאן ברור לנו שציות הוא מוות הדמוקרטיה; כניעה שקטה לרצון הרוב בלי מאבק ציבורי נרחב על דברים מהותיים מעקר מתוכנה את המערכת הדמוקרטית; השלטון הנבחר לא מחוייב לעם ככלל ולא מחוייב לפעול לטובת הציבור ללא התעקשות הבוחרים, ללא מאבק ציבורי וללא הפגנות. הפגנות הן רוח העם: אי-ציות ודמוקרטיה הן אותו הדבר בדיוק!

זיפים, חלק ג'.

עברו 41 ימים מאז שג'ילט ניסו לשחד אותי כדי לכתוב על סכין הגילוח החדשה שלהם. מאז, השתמשתי בסכין שלהם באופן קבוע, חמישה ימים בשבוע מלבד בימים שבהם לא היה לי חשק להתגלח באופן כללי כי היה קר מידי בבוקר (היו יותר ימים כאלו ממה שנעים לי להודות, אבל פחות ממה שיכריח אותי להגיד שהתגלחתי רק ארבע פעמים בשבוע) וכולל הימים בסוף השבוע שבהם לא התחשק לי להיות מגולח (פחות ימים ממה שנעים לי להודות, אבל מספיק כדי לטפס בחזרה לחמישה ימים בשבוע). והסכין מחזיק.

אני לא יודע למה זה. אולי כי אני עקשן, או אולי פשוט כי העור שלי מחוספס במיוחד, אבל הסכין לא כהה (אין איך לכתוב את זה ללא ניקוד, אז אני מעוניין לעצור ולהסביר לכם שהמילה שבחרתי היא בהטיית פ.ע.ל., כמו במילה "מגן" שבמשפט "האיש מגן על ילדו" – אני לא יודע למה זה חשוב לי או למה ביליתי חמש דקות מחיי על זה במקום פשוט לבחור ב-"מכהה" או אפילו ב-"מתכהה" העילג משהו, אבל איט איז וואט איט איז). החלק של הג'ל התפורר כמעט לחלוטין ויש במקומו עכשיו רק פס לבן חיוור כזה שנראה כמו שאריות סיד, אבל הסכין עדיין מגזמת את שיער הפנים שלי בקלילות ואין איתה שום בעיות. אני משער שבתנאי טירונות הייתי יכול להחזיק איתה עוד לפחות חודשיים; אני שונא לזרוק דברים לזבל כשהם עדיין מתפקדים היטב, אז יש מצב סביר שאני אכן אחזיק איתה עוד חודש לפחות. אין לי מושג איך הנס הזה קורה (חנוכה? חייזרים? אמת בפרסום?), אבל הסכין הזה באמת אחלה.

לסיכום, הנה הביקורת שלי על המייטי-מורפינג-טינאייג'-מיוטנאנט-נינג'ה-פרו החדשה של ג'ילט – גילוח מוצלח בדיוק כמו כל סכין אחרת של ג'ילט, מחזיקה מלא זמן, לפחות כפול מכל סכין אחרת שהיתה לי – בהיבט הקר של עלות תועלת פר שקל, אם הלהבים האלו עולים פחות מפי שניים מהלהבים הישנים שלכם, הם שווים את ההשקעה.

ביקורת ספר – Grimspace

חלל קודר

ספרה של אן אגואייר, Grimspace, הוא ספר קליל וזורם, מומלץ למחפשים אחרי הרפתקאה רומנטית בחלל אבל לא לאלו שמחפשים רעיונות חדשים ונועזים.

זהו הספר הראשון בסדרת סירנת'ה ג'אקס, והוא מתחיל כשהגיבורה נמצאת תחת מעקב פסיכולוגי צמוד לאחר שהיא נחשדת באחריות להתרסקות נוראית שגבתה כמעט מאה קורבנות, בהם אחת מהפוליטיקאיות הפופולריות ביותר בגלקסיה. ג'אקס היא נווטת – אחת מהאנשים הבודדים שמסוגלים לחוש ולנווט דרך ה-"חלל הקודר"; מרחב שנמצא בין המרחבים ומאפשר מסע מהיר מהאור. באמצע הטיפול\מאסר שלה היא מחולצת ע"י קבוצה שצריכה נווטת, והסיפור מתחיל בבריחה מטורפת מהחייל, וממשיך משם.

האקספוזיציה הזאת מאפשרת מספר טריקים סיפוריים נוחים – בהיותה נווטת, אחת מהבודדות הקיימות, החייל פינק והכשיר את ג'אקס, מה שמסביר את הערך שלה לצדדים השונים שרוצים בה מחד ואת הבורות שלה בקשר ליקום מאידך. זה גם מה שמאפשר לג'אקס להיות רבת עוצמה ושבירה בו-זמנית, ככה שהיא גדלה עם הסיפור אבל לא מתחילה כרכיכה מתייפחת שקשה להתחבר אליה. החוסן המנטלי שהיא מציגה בתור נווטת מתורגם לתחומים אחרים ככל שהסיפור מתקדם, ובאופן כללי היא דמות די טובה.

לרוע המזל, היקום שבו ג'אקס חיה לא כזה מרתק – זהו יקום שהוא הרחבה טריוויאלית של העולם שלנו, נטול שיפורים טכנולוגיים מעניינים מלבד מסע בחלל; אין שתלים קיברנטיים, הנדסה גנטית קיימת רק כרעיון עלילתי אפשרי, יש מעט מאוד אינטלגנציה מלאכותית וההשפעות שלה זניחות וכו'. זה הופך את היקום לדל וקצת משעמם, ומציע חזון כמעט לא-ריאליסטי של העתיד. בסופו של דבר, בעוד שג'אקס ואנשי ציוותה הם דמויות מעניינות וקורים להם דברים מעניינים, העולם שבו הם מטיילים מרגיש משעמם וסתמי ומעט מאוד מהספר הזה ישאר איתי אחרי שסיימתי לקרוא אותו.

מומלץ כקריאת שבת כיפיית, אבל לא יותר מזה; לאלו שרוצים יותר מהמד"ב שלהם, מומלץ לחפש ספר אחר.

Grimspace\ Ann Aguirre - https://www.goodreads.com/book/show/1828067.Grimspace

פלאק-פניר

רציתי לחלוק איתכם מתכון – לא מתכון מסובך, אבל טעים נורא.

זה התחיל מזה שאני אוהב תרד, ושמעתי פעם על מתכון הודי מגניב בשם פאלאק-פניר. הנה סרטון שמסביר איך עושים פאלאק פניר באמת.

זה היה ממש מסובך, אז החלטתי לא לעשות שום דבר ממה שהם מציעים שם, ולאלתר.

התחלתי מזה שהגריסה הזאת של התרד נראה מגעילה נורא – פשוט עיסה ירוקה ולא מעוררת תאבון בכלל. במקום זה, החלטתי פשוט לקצץ את התרד לרצועות דקות ומגניבות. הפניר נראה טעים, אבל אני טבעוני וזאת גבינה, אז זה עף. הקארי נראה טעים אבל מסובך וארוך, והחלטתי לוותר עליו, וזה מה שעשיתי במקום:

טיגנתי בצל, כשהוא השחים, הוספתי לו פטריות, שקדים ואגוזים. כשהפטריות נראו מוכנות והשקדים היו רכים וכייפים, הוספתי את התרד, חתוך לרצועות ארוכות. על כל זה הוספתי פחית חלב קוקוס, והמון המון שום. הגשתי על אורז, אמרתי שזה אוכל הודי מסורתי, ואף אחד לא ידע את ההבדל, כי אף אחד לא היה בהודו. היה אחלה.

ההתרסקות.

קראתי את המאמר הזה, והוא מומלץ בחום. לאלו שיסרבו לקרוא אותו, הוא מדבר על תרבות הכנופיות של שיקאגו, ואיך חברי כנופיות אמריקאים משתמשים במדיה החברתית (פייסבוק, טוויטר, כאלו) כדי לבנות תדמית ולרצוח אחד את השני בלי רחמים.

ככה נראה המערב הפרוע – ספציפית, במקרה של שיקגו זה במזרח, אבל זה אותו דבר בדיוק – עולם בלי חוק שבו רק החזק שורד, שמשאבי המדינה המועטים לא מגנים על אלו שזקוקים להגנה. המערכת מבטיחה לנו ביטחון ותמורתו אנחנו מוותרים על החירות – אנחנו שמים את האלימות שלנו אצל המערכת בתמורה להבטחה שכולם יעשו את זה ושאם יהיה צורך המערכת תפעיל אלימות בשמנו; שנהיה מוגנים.

אבל בשביל הנערים האלו בשיקאגו, המערכת לא קיימת. הם לא מוותרים על האלימות שלהם והמערכת לא דורשת אותה. יש ניסיונות סימליים לעצור את הגאות, אבל אין יכולת, רצון או תקציב להגן על הילדים האלו שנאלצים להגן על עצמם באמצעות תמונות מאיימות ושימוש בנשק. אין שום ניסיון לתת להם חיים טובים יותר או להגן עליהם, אז הם מוצאים דרכים להגן על עצמם בסיטואציות מסובכות ומסוכנות.

המערכת נוטשת אותם ובמקום לעזור להם מנסה להכיל אותם – זאת ההתחלה של התרסקות חברתית. הבסיס של כוח פוליטי הוא כוח פיזי, היכולת לאכוף את הרצון של השליטים באמצעות אלימות. העובדה שהמשטרה נסוגה מהשטח, שיש כלכך מעט פעילות משטרתית שהנערים יכולים לדבר במקורות גלויים על התוכניות שלהם בלי לדאוג מגלה את זה ומדגימה כמה מעט עוצמה אמיתית יש לממשל האמריקאי. עוד עשר שנים, כשהאימפריה האמריקאית תתרסק לחלוטין, תוכלו לזכור שזה התחיל בשיקגו, כשראפר אחד רצח ראפר אחר שלא נתן לו מספיק כבוד.

זיפים, טייק 2

חלקתי איתכם בעבר שג'ילט ניסו לשחד אותי כדי שאכתוב על סכין הגילוח החדשה שלהם, הסופר אולטרא מגה שייב, שמבטיח גילוח חלק יותר מקרח וקרוב יותר מאם לליבו של חייל. היום, היגע נקודת הציון השניה בהסכם הלא-מחייב-חוקית אך כן-מחייב-אתית שלי, ואני אמור לחלוק איתכם איך זה מרגיש להתגלח כבר עשרה ימים עם הלהב המחומש החדש שלי.

ובכן… אני מגולח.

אין לי רשמים מעבר לזה. לא שיספתי את גרוני ואין לי שיער על הפנים, עושה רושם שזה עשה את העבודה.

כי בסופו של דבר, סכין גילוח צריך להיות "טוב מספיק" ולא יותר מזה. יש גבול עליון מאוד ברור למה שהוא אמור לעשות. זה לא כמו אוכל, שיכול להיות טעים יותר או פחות, ושמספק חוויה שונה כל פעם. זה לא כמו סרט, שאפשר לנתח לעומק ולמצוא בו משמעויות נסתרות. זה סכין גילוח, לכל הרוחות! הסכין הקודם עשה את העבודה, ואין ממש לאן ללכת משם. אין לאן לצמוח עם כל העניין הזה של הסרת שיער מהפנים.

קטונטי מלהבין את זה, אבל אני מחוייב ולכן אביע את דעתי על השייבפרו-טריסמגיסטוס; היה אחלה, בדיוק כמו כל סכין אחר שאי פעם השתמשתי בו. מומלץ בחום לאנשים שאין להם סכין בכלל. לא מומלץ לאנשים שאין להם שיער פנים, שיער או פנים.

מי הגיבור של הסרטון הזה?

צפו רגע בסרטון הזה.

עכשיו צפו בו שוב, ושימו לב שהסרטון מתחיל מלסקור את הרגליים שלה, מתעכב על הישבן שלה ועד על החזה ורק אז נזכר שיש לה פנים ושהיא בנאדם.

זה מרגיש קצת כמו ניסיון להרמה להנחתה – אתה אמור לחשוב מה שהבחור אח"כ אומר, כדי שתרגיש רע כשהוא אומר את זה. לרוע המזל, זה עובד הפוך – הסרטון מציג לנו את הבחורה כאובייקט מיני, ואז מנסה לנזוף בנו על זה שחשבנו את זה. אנחנו אמורים להזדהות איתה ולהרגיש מותקפים ע"י הבחור. אבל זה לא עובד; הסרטון מסתכל על הבחורה המוטרדת ולכן מלהק את הצופה בתור המטריד. אם השוט הראשון של הסרט היה סקירה מלמטה למעלה של הבחור והיינו רואים אותו כמו שהבחורה רואה אותו, הכל היה שונה - המטריד היה האחר ואנחנו היינו המוטרדת. אבל זה לא מה שאנחנו רואים.

ההסרטון מתחיל מלגרום לנו להזדהות עם הבחור המצחיק עם השפם ולא עם הבחורה עם המכנסיים הקצרים, להרגיש מה שהוא מרגיש. מהנקודה הזאת כל מה שהוא אומר, טיפשי ככל שיהיה, נשמע כמעט לגיטימי – גם אם אינטלקטאלית אנחנו יודעים שהוא טועה, אנחנו כבר בצד שלו. "את חושבת שמישהי אומרת לי שאני יפה?!" הוא אומר בכעס לא מודחק, וקשה שלא להתחבר להאמירה הזאת – הוא רוצה להרגיש יפה, ואף אחד לא עושה את זה; הוא חושב שזה ישמח אותו, הוא מניח שזה ישמח גם אותה. מהצד שלו, הוא חושב שהוא גורם לה להרגיש יפה והיא עושה לו פרצופים. זה כמו להדליק סיגריה עם שטר של מאה שקל בפנייו של הומלס, עד כמה שהוא מבין – "אני נותן לה מחמאה והיא כועסת עלי..?"

התגובה האוטומטית לסרטון היא לא אשמה, אלא אמביוולנטיות: "אז היא בעצם לא אובייקט מיני?" הסרטון משתמש בשפה קולנועית מאוד ברורה כדי להגדיר ולתאר אותה ככזאת ולגרום לנו להזדהות עם הבחור, ואז מעניש אותנו על ההבנה. האינסטינקט הוא להתגונן מההאשמה שהבחור שאיתו הזדהנו הוא הרשע, מה שמייצר את התגובות לסרטון, שנעות על הסקאלה שבין "היא מבקשת את זה, תראו איך היא מתלבשת" ו-"הכונפה הזאת צריכה להודות לאלוהים שמישהו מסתכל עליה".

וכל זה בסרטון עם תסריט, שנכתב כדי…

מי בעצם הקהל של הטקסט הזה?

אם קוראים את החלק של ה-"אודות", רואים שהמטרה של הסרטון היא קודם כל לקבל ציון טוב בקורס בקולנוע; הקהל הראשי והעיקרי הוא המרצה בקורס קולנוע; אין לנו מושג מה מין המרצה.

מעבר לזה, הקהל הוא גברים – היוצרת מדברת בהרחבה על זה שהיא מקווה שהסרטון הזה יציג לאנשים שלא מכירים אותה מהי הטרדת רחוב, ויעורר דיאלוג בין מגדרי. זה לא יעבוד אם הקהל הוא נשים – או שנשים חוות את זה באופן קבוע או שלא, בכל מקרה הסרטון הזה לא תורם להן שום דבר ברמת הדיאלוג.

אז איך קורה שסרטון שפונה לגברים ומנסה להדגים להם למה הטרדת רחוב היא פסולה משתמש באמצעים וויזואליים שגורמים לצופים להזדהות עם המטריד ולא עם הקורבן..? טוב, זה די פשוט – היוצרת לא ניסתה לחשוב איך גברים יבנו את זה, אלא רק איך היא מבינה את זה; אבל כדי להבין את הסיטואציה כמו שהיא מבינה אותה יש צורך בהרבה מאוד חוויות חיים שאין לגבר הממוצע, ושלא קיימות בסרטון. במקום לתת לנו את החוויה של מוטרדת, הסרטון מציג בפנינו את החוויה של גבר שמדבר עם אשה שמגיבה אליו בקרירות ופחד – אנחנו יכולים להבין אינטלקטואלית שהוא לא בסדר, אבל הסרטון סומך על זה שהרגשנו את זה בעבר כדי שנרגיש את זה שוב. אם לא הרגשנו את זה בעבר – כלומר, אם אנחנו גברים – אז אין לנו למה להתחבר.

זאת דוגמאה מאוד מוצלחת ללמה תקשורת בין-מגדרית בין פופ-פמיניסטיות לגברים ממוצעים נכשלת כל הזמן, ולמה הרבה גברים מתנגדים אוטומטית לקונספט של פמיניזם – הדוברות של התנועה לא מדברות בשפה שמאפשרת לגברים להבין אותן, ואז נוזפות בגברים שלא הבינו. הגברים מגיבים בתסכול, ואז בבוז ובדחיה. במקום דיאלוג, נוצר קיטוב.

אחד הדברים הראשונים שלמדתי כשהתחלתי לכתוב הוא שאם הקורא שלי לא הבין אותי זה לא כי הוא סתום אלא כי אני לא הסברתי את עצמי טוב – נטל ההבנה הוא לא על הקורא, אלא על הכותב. אם מישהי רוצה לייצר תקשורת בין-מגדרית, היא צריכה להתחיל בלנסות להבין איך הקוראים הגברים שלה יפענחו את הטקסט. עד אז, נמשיך לקבל טקסטים כמו הסרטון הנ"ל – מושקעים במידה, אבל לא אפקטיביים בכלל.

ביקורת ספר – Boneshaker מאת Cherie Priest

ספרה של שרי פריסט, Boneshaker, הוא ספר סטימפאנק במערב הפרוע. בניגוד לספר הסטימפאנק הממוצע, הספר הזה לוקח אותנו הרחק מלונדון והחברה הוויקטוריאנית המהוגנת ועמוק אל המערב הפרוע.

אחרי שממציא מבריק משמיד את העיר סיאטל באמצעות מכונה מפלצתית שנועדה לחצוב זהב מאדמה קפואה, אימה חדשה מתחילה לבקוע מהאדמה; גז רעיל וקטלני מקים את המתים וגורם להם לרעוב לבשר החיים. העיר מפונה וחומה נבנית כדי לעצור את התפשטות המתים המהלכים והגז הקטלני. 16 שנים מאוחר יותר, כלתו ובנו של הממציא חיים בעוני בין השורדים שהתקבצו סביב החומה, מנודים ע"י כולם בגלל קשרי הדם שלהם לאדם שהרס את העיר. הבן, יחזקאל, מחליט לחדור אל בין החומות כדי לנסות לטהר את שם אביו. כשהוא לא חוזר, אמו יוצאת לחלץ אותו.

הספר כתוב טוב ומתואר טוב. הוא מזנק בין שתי שני הגיבורים ומתאר את מסעותיהם בעיר ההרוסה, בין זומבים ואחרים. במפתיע, זהו לא רק סיפור סטימפאנק אלא גם סיפור של שורדים בעולם פוסט-אפוקליפטי, כשאפוקליפסת הזומבים מוגבלת לאזור ספציפי. בטוויסט ספרותי די מבריק, יחזקאל הצעיר לא מתאור בילד פלא מבריק בוגר לגילו, אלא כנער רגיל שחושב שהוא חכם, חזק ומרשים מגילו אבל מתגלה כנער קצת פחדן וקצת טיפש, ובעיקר משמש כנגידו לאמו החכמה, החזקה והמוכנה. הנגידו הזה מצליח לצייר את שתי הדמויות כדמויות עמוקות ומוצלחות, ועוזר להציג את העולם שהסיפור חוקר מהרבה מאוד זוויות שונות.

לרוע המזל, מהרגע ששתי הדמויות נכנסות לעיר הן מאבדות כמעט לחלוטין את השליטה בגורלן; במקום, גם האם וגם בנה מובלים ע"י אירועים והחלטות של דמויות אחרות, נגררים מאחור ובסופו של דבר משמשים כצופים בסיפור במשך רוב הזמן. זה, בצירוף סוף אנטי-קליימקטי במיוחד הופכים את הספר למוצלח, אבל לא מוצלח מספיק. העולם מראה הבטחה, ואני בהחלט אקרא את הבאים, אבל הספר הזה הוא לא יותר מספר פופקורן שכיח שיעלם מזכרוני עוד כשבועיים.

מיניות כנשק.

אתמול הייתי במסעדה, והמלצרית שם היתה חיננית ונחמדה וחמודה ובנוסף לזה היה לה מחשוף עצום; קרי, לא רק שהמחשוף היה עמוק וחושפני, שדיה התפוחים גם איימו לברוח ממנו. החזה שלה נראה לחוץ ודחוס, והוא נדחף בפני כמעט כאילו היה מנת היום.

לא היה לי נוח. בבירור, הלבוש הזה נבחר ככלי כלכלי – יותר ציצים, יותר טיפים. הרגשתי מנוצל; הרגשתי שיש כאן עסקאת חליפין שלא הסכמתי אליה, שבה המלצרית חושפת בפני את דדיה הטיטאניים ואני בתמורה אמור לתת לה כסף. הרגשתי שהיא מנצלת את זה שהיא מושכת, את המשיכה שלי ואת המיניות שלי כדי לשדוד אותי. הרגשתי מותקף.

הרבה מדברים על זה שיש נשים חשופות בכל מקום; דוגמניות בלבוש מינימלי נמצאות על כל שלט וכל מסך. בכל מקום שאליו תפנה, תוכל לראות מחשוף, ישבן, פטמה. מדברים המון על זה שזאת החפצה של נשים, אבל מתעלמים לחלוטין מזה שזאת החפצה גם של גברים.

החפצה היא הפיכת אדם לחפץ – שימוש בו ככלי להגשמת הצרכים והמטרות של אדם אחר. החפצה מינית היא שימוש באדם אחר ככלי להגשמת הצרכים המיניים שלך, אבל יש הרבה סוגי החפצה שאינם מיניים. פרסומות שכוללות נשים חשופות הן החפצה מינית הפוכה – המיניות של הצופה מופעלת לא כדי לשמח או לרגש אותו אלא כדי לשדוד אותו; יש כאן שימוש במיניות של הצופה כדי למכור לו דברים שאינם מיניים, ניסיון לקשור בין הריגוש המיני של לראות אשה יפה למוצר המפורסם, בין אם זה עט או שטיח. מין ומיניות הופכים לכלי שמופנה נגד הצופים.

מין הוא נשק שמופנה דרך קבע כלפי כל גבר בכל מרחב. גבר שמטייל ברחוב מופגז בדימויים מיניים שנמצאים שם לא כדי לרגש אותו אלא כדי לנצל אותו. הדוגמנית על השלט לא מעוניינת לשכב איתו או להכיר אותו, והיא שם רק כי חברת הפרסום, שמנוהלת ע"י גברים, רוצה למכור לו מוצרים שהוא לא צריך. המלצרית לא התעניינה בי או באושר שלי, היא רק התעניינה בכסף שלי; בשם זה היא התלבשה בצורה חושפנית כדי לנצל את זה שאני נמשך אליה ולהוציא ממני כסף – ממני ומשאר הלקוחות.

ההחפצה הזאת לא יכולה לפעול בחלל ריק; לנשים אי אפשר למכור ככה, ואף אחד גם לא מנסה. הסיבה לזה היא לא שלנשים אין משיכה מינית; הסיבה לזה היא שגברים מאומנים מגיל צעיר לרדוף אחרי מין בכל מחיר. תחשבו אחורה על כל קומדיית נעורים שאי-פעם ראיתם, לכל יצוג גברי שמופיע במדיה, ותראו שבכל מקום השאיפה העיקרית של הגיבורים היא להגיע לסיטואציות מיניות. זה היצוג הבסיסי ביותר של גבריות שנערים מתבגרים מקבלים, והם גדלים להבין שמין הוא המשמעות העיקרית של חייהם, שהם צריכים לרדוף אחריו בכל מחיר. זה קורה לא כדי למכור אלא מסיבות אחרות (בעיקר חלל גדול בהגדרת הגבריות שנובע מחוסר בקונפליקט ונרקיסיזם חברתי), אבל הרעב למין שזה מייצר מנוצל ככלי כלכלי ע"י כל מי שיש לו גישה למיניות נשית – כלומר, גברים עם כוח וכסף ונשים. וככל שיותר אנשים מנצלים את המיניות שלי כדי לשדוד אותי, ככה אני מרגיש יותר מחולל.

זיפים.

נתחיל מהסוף – אתמול בערב ג'ילט שיחדו אותי לפרסם ביקורת על סכין הגילוח שלהם.

אולי "שיחדו" היא לא המילה הנכונה – לא הבטחתי שום דבר מלבד לתאר את חוויית המשתמש, וקיבלתי סכין גילוח מוזהב בחינם כדי לעשות את זה; נשמע יותר כאילו קיבלתי מוצר לביקורת, כמו הקרנה מוקדמת למבקרי סרטים עם יותר שיער וסכינים. מצד שני, לשני הכותבים המצטיינים הובטחה אספקת סכינים לשנה (קרי – 12 סכינים למשתמש הממוצע וארבע סכינים בשבילי). קשה לדמיין שהמצטיין יהיה מישהו שיכתוב ביקורת נוקבת מידי…

למרות ש, בואו נודה על האמת כאן, כמה נוקבת יכולה להיות הביקורת? זה לא שיש לנו למה להשוות – מעולם לא ראיתי סכין גילוח של חברה מלבד ג'ילט. אני עדיין משתמש במאך 3 שקיבלתי בצבא (החלפתי להבים, אבל זאת אותה ידית). המתחרה היחידי של ג'ילט היא ג'ילט; המוטו הרשמי שלהם הוא "להב רביעי\חמישי\שישי בפעם הבאה שיפקע הפטנט". ובכלל, מה יש לבקר? אין כאן סינמטוגרפיה מרתקת או משהו כזה – מעבירים את זה על הפרצוץ; אם בסוף אין זיפים או פרצי דם מרשימים מידי, אחלה!

ובכל זאת, אני מחוייב, אתית אם לא חוזית, לתת ביקורת כנה וחפה משקרים על הסכין החדש שאת שמו שכחתי, אבל הוא בטח מסובך וארוך כזה (משהו כמו "פרו פאוור מולטי אקסטרימינטור טסטוסטרון!", עם הסימן קריאה כחלק מהשם כמו בסוואהילית).

אבל לפני הביקרת הכנה והאתית, יתכן שאתם תוהים איך בכלל הגעתי למצב הזה שבו ג'ילט משחדים אותי, את בוריס וולפמן הקטן, לכתוב על המוצר שלהם? ובכן, סיפור שהיה כך היה.

לפני מס' שבועות, חבר קרוב שלא אנקוב בשמו כי הוא לא רוצה להיות מזוהה איתי או להסתובב בחברתי בכלל שלח לי הודעה מעניינת; ארגון בשם "Leaders" (בוודאות ארגון אנטי-ציוני אנרכו-פאשיסטי פמי-סמולני עויין, אחרת למה שלא יקראו לעצמם בשם "מנהיגים" בעברית צחה כמו כל בן-ישראל המכבד את עצמו?) מארגן מסיבת השקה לג'ילט, ובגלל שהאירוע הוא לגברים בלבד הוא נאלץ להזמין מישהו שאינו בת-זוגתו, קרי – אותי. הוא אמר שיהיה אוכל בחינם, ובתור ציוני אמיתי אני אף-פעם לא מוותר על אוכל בחינם, ולכן הסכמתי. אח"כ גם נזכרתי לקחת את הפרטים.

באותו ערב חברי הטוב שלא מעוניין להיות איתי באותו אזור זמן הגיע לאסוף אותי בשבע וחצי. התקלחתי, התגלחתי, התלבשתי יפה ואז הבנתי שזה דייט. זה היה מוזר. בד"כ אני בצד השני של הדייט – הצד שאוסף, מזמין, לוקח ואז מקווה שיצא מזה סקס. לא הייתי בטוח בקשר לעניין הסקס בסוף הערב – ידעתי שיהיה לי ערב נחמד, ובעוד שיצא לי לסרב לשכב עם כל מיני בנות, זה עדיין לא קרה לי עם גבר – ואני די בטוח שגברים אמורים לרצות סקס בסוף דייט; ושנינו היינו גברים. בכל מקרה, ידעתי שהוא לא יבגוד בבת זוגתו ושאני לא נמשך לגברים, אז קיוויתי שהנושא לא יעלה. אמרתי לעצמי שנשרוף את הגשר כשנגיע אליו.

כשהגענו אליו, וכשאני אומר אליו אני לא מדבר על הגשר אלא על הבר שבו התקיים האירוע, קיבלנו צמיד שאפשר לנו להזמין שתיה חופשית (כל המים שאני יכול לבקש!) ומנה מהתפריט. חייכתי אל הבחורה בכניסה שאישרה את חברי הטוב שלא סובל אותי וסימנה אותי בתור ה-+1 שלו, גם כדי להבהיר לה שזה אמנם דייט אבל שנינו גברים גבריים שמתגלחים כל הזמן, וגם כי היא היתה די חמודה. נכנסנו פנימה, הזמנו אוכל ושתיה, וחיכינו.

אחרי כמות זמן שקשה לי לתאר כי לא שמתי סטופר, נכנסה בחורה אחרת וקראה את כולנו לסדר. מסתבר שג'ילט רצו לעשות הרצאה על גילוחים וסכינים, כדי שלא נצא לעולם המסוכן של להתגלח בבוקר בלי שיסבירו לנו כמה מומחים מסכימים בינהם על דברים שקשורים לסכינים (יותר מ-150!) ומתי הומצא סכין הגילוח הראש (1901, ע"י פן ג'ילט – ככל הנראה עד אז כולם השתמשו במכונה). רועי סזנה (בחור קירח וחביב שכולם התייחסו אליו כמו סלב והביך אותי לשאול מי זה) תהה כמה מגוחכת היא בוודאי מרגישה. בחור מושך ואסטתי שבוודאי לא היה אני אמר שהיא אשה שמסבירה לחדר מלא גברים איך להתגלח, ושקשה להרגיש מגוחך מזה.

בסוף הערב חילקו שקיות עם פרסים למנהיגי העתיד שיובילו אותנו לעידן זהוב וצודק שכולו גילוח חלק, פרצופים חלקים כמו ישבנים של תינוקות וישבנים של תינוקות חלקים כמו פרצופים. אני לא הייתי אחד מהאנשים האלו, אבל הבחורה מהכניסה חילקה אותם. חייכתי אליה יפה ושאלתי אם אפשר לקבל אחד גם; סיפרתי לה שיש לי בלוג ואפילו קורא (היי אמא!), והיא אמרה שהיא תבדוק את זה. חייכתי שוב. היא חייכה גם. מייד הלכתי לשרותים לבדוק אם נתקע לי משהו בשיניים. כשחזרתי, היא סיפרה לי שגם אני יכול להיות מנהיג, ונתנה לי שקית – בשקית היתה קופסאה; מייד מדדתי אותה כדי לראות שהיא קטנה מכדי להכיל ראש אדם, ונרגעתי (למרות שהיא היתה בדיוק בגודל הנכון כדי להכיל ראש של ילד או כלב). חייכתי אליה שוב, אבל בלי להראות שיניים, כדי שהיא לא תחייך אלי בחזרה ותגרום לי לפקפק בביטחון העצמי שלי שוב. חזרנו לשבת, שתינו עוד מים ואכלנו, ואז חברי הטוב שמסרב להיות חברי הטוב הציע שנלך הבייתה. הסכמתי, וקיוותי שעניין הסקס לא יעלה, כי באמת לא רציתי לשרוף אותו (את הגשר!).

כלום לא עלה, אז עזבתי ועליתי הביתה. כשפתחתי את הקופסא הסתבר שלא היה בה רק ראש אחד, אלא משהו כמו 12 – כולם ראשים לסכין הגילוח החדש של ג'ילט, הפאוור-פרו-מק-איילנד-משהו. קיבלתי גם ידית אחת רגילה וידית אחת מפלסטיק מוזהב. לא יכלתי לחכות להשתמש בהן, אז הלכתי מייד לישון. גם היה מאוחר.

קמתי בבוקר, מוכן ומזומן לבצע מצוות גילוח ע"י ג'ילט ופרסום הסכין שלהם שאת שמה אני לא זוכר. צעדתי בביטחה למקלחת, אוחז בסכין בכל יד, ובהביטי במראה גיליתי משהו נוראי – לא היו לי זיפים. לרגע חשבתי שזה בגלל שאתמול התגלחתי לפני שיצאתי לאירוע של ג'ילט, אבל אז הבנתי; הגילוח עם הסכין החדש כלכך חלק וכלכך קרוב שהוא קורה לפני שהתגלחתי בכלל. איזה סכין קסום! אני לא מאמין שזלזתי ככה בג'ילט. זה הסכין הכי טוב אי-פעם בהיסטוריה של האי-פעם, והוא כלכך טוב שהוא יכול להביא שלום, למנוע את הדיסק הבא של ג'אטסין ביבר ובאופן כללי הדבר הכי טוב שאי-פעם קרה לאנושות מאז שישוע הנוצרי חזר בזמן והציל את הבן של שרה קונור. תודה, ג'ילט, שנתתם לי את ההזדמנות הזאת!